לראות-להתבונן-לצלם

כתב: גלעד בן שץ – בעלים, מייסד ומדריך בכיר ב"אור וצל-בית ללימודי צילום".

במאמר זה אתייחס לתהליך האישי שהצלם עובר מרגע זיהוי נושא הצילום הבא שלו ועד הלחיצה הנכספת על כפתור הצילום. בחרתי לתאר את התהליך ב-3 מילים: לראות, להתבונן, לצלם. הראייה מתייחסת לזיהוי/לגירוי הראשוני – מה אני הולך לצלם? ההתבוננות התייחסת לפעולת המחקר אותה הצלם מבצע טרם הצילום ע"י בחירת נקודת המבט (זווית, גובה, מרחק הצילום) תוך התייחסות לאור הקיים והשפעתו על נושא הצילום. בסוף התהליך נותר לצלם לבטא באופן יצירתי את אשר רואות עיניו דרך מכלול שיקולים טכניים שישקפו באופן מיטבי את חזונו, זאת ע"י פעולת הצילום.

תהליך זה יכול להתרחש במהירות רבה מאוד (צילום רחוב) ולעיתים להתארך לכדי דקות שלמות (צילום נוף) - ההבדל בין הזמנים טמון כאמור בסגנון הצילום אך כדי שיתקיים בכל מקרה כיוון שככל שהצלם יהיה מודע יותר לתהליך כך הוא יוכל לדייק את האמירה האישית שלו. אם זאת תמיד התהליך מתקיים בדואליות מופלאה בין מודעות לאי מודעות של הצלם הן לגבי מכלול הפרטים הנמצאים בתמונה לכדי יצירת קומפוזיציה והן לגבי בחירת נתוני הצילום ה"נכונים" לכל סיטואציה מצולמת - על כך בהמשך.

הראיה, ההסתכלות הראשונית, היא ה"טריגר", הדחף הראשוני, שמושך אותנו לשלוף את המצלמה מהתיק ולהרימה לכיוון העין. דחף זה יכול להיות שטחי בשלב הראשון, כלומר, כזה שאינו נטען במשמעות גלויה או נסתרת בעבור הצלם כגון משיכה לדמות יפה או פרח, כל מטרתה של הסתכלות זו היא להניע אותנו לפעולה.

ראשית פעולת הצילום טמונה בראיה. עיניו של הצלם תמיד חוקרות ומחפשות ללא לאות את אובייקט הצילום הבא. הצלם מתנהל כמו צייד התר אחר הטרף שלו, ברגע המדויק כל חושיו מתחדדים לכדי לחיצה בודדת על כפתור הצילום. את הרגע הזה היטיב לתאר אחד מאבות הצילום המודרני, הצלם הצרפתי הנודע אנרי קרטייה ברסון (Henri Cartier-Bresson 1908-2004), כ"רגע המכריע" בצילום (The Decisive Moment) אותו רגע בו כלל האלמנטים בתמונה מתלכדים לכדי שלמות אחת המטעינה את הצילום במשמעות נוספת המתומצתת לכדי שבריר שנייה של תזמון מדויק.

צילום הינו פעולה שעובדת על המתח שבין גירוי חוש הראיה, יצירת אסתטיקה ותוכן אישי שהצלם יוצק לתוך התמונה. אלה באים לידי ביטוי במסגור מחושב של מציאות כאוטית בה אנו חיים והפיכתה ליצירה מאורגנת וברורה דרך כוונת המצלמה.

הראיה היא נחלת הכלל ואיננה שמורה לצלמים בלבד ובכל זאת מה מבדיל אותנו הצלמים? מדוע אנחנו חשים צורך תמידי "לשאת מצלמה על הכתף" ולתור אחר התמונה הבאה וחלילה לא להיתפס לא מוכנים...?

התשובה תמונה ברגישות של הצלם לתהליך היצירה. הראייה העמוקה שלנו (ההתבוננות) מתחדדת ברגע שאנו מרימים את המצלמה לנגד עיננו. בשלב זה המצלמה משמשת כמתווכת בין הצלם לנושא ע"י כך שהיא עוזרת לצלם לתרגם באופן יצירתי את אשר רואות עיניו. אז, באותו רגע, אנו מבדילים בין העיקר והתפל, בין הנושא ובין הרקע ומייצרים למעשה "מציאות חדשה", מציאות בה המצלמה היא כלי ביטוי אישי בידיו של כל צלם.

השלב הבא לאחר שחוש הראיה שלנו הוביל אותנו לבחירת נושא התמונה הבאה הוא היכולת שלנו להתבונן. התבוננות זו היא איננה פעולה אוטומטית, סתמית או טריוויאלית, היא חלק מהותי מתהליך היצירה בו אנו הצלמים מיטיבים לתאר את מושא הצילום ומטעינים אותו ברובדי תוכן שונים, גלויים ונסתרים, אשר חלקם נשענים על מסורת ארוכת יומין של צילום (או ציור) וחלקם נושאים מטען אישי הקשור לביוגרפיה האישית של כל אחד מאתנו. בנוסף, התבוננות עמוקה זו, בשונה מהסתכלות שטחית, מחייבת אותנו הצלמים להיות רגישים ובעלי תשומת לב לפרטים שונים כגון: אור וצל, צבע, טקסטורה וכדומה – כל אלה מרכיבים מהותיים מ"שפת הצילום" אשר באים לידי ביטוי כחלק מתהליך היצירה של הצלם.

כאן טמון היופי והכוח של הצילום. הצילום הוא דרך אישית לביטוי ויצירה. כולנו רואים את אותם הדברים אך כולנו מצלמים אותם אחרת. כל אחד מתבונן אחרת על המציאות וכל אחד מטעין את הצילום בתוכן פרטי וברבדים אישיים השייכים רק לו.

השלב הבא לאחר ההתבוננות הוא שלב היצירה - שלב הצילום. שלב זה באופן פרדוקסאלי מתומצת לכדי "לחיצה על כפתור", אולם, מכיל בתוכו את כל הפן הטכני/תפעולי של המצלמה, כלומר, בחירת נתוני הצילום המדויקים עבור הצלם אשר ישקפו באופן הברור ביותר את תחושותיו כלפי מושא הצילום.

חשוב להבין: לבחירת נתוני הצילום שלנו יש 2 מטרות: הראשונה, שטחית ביותר, שכל תפקידה הוא לתת מענה תפעולי למצב הצילום, דהיינו, להכניס את כמות האור הנדרשת למצלמה ע"מ לקבל דימוי חשוף היטב. השנייה, היא המשמעותית יותר, מתייחסת לנתוני הצילום כדרך ביטוי אומנותית של הצלם להביע את השקפתו היצירתית דרך בחירת נתונים המעניקים אופי ייחודי לתמונה. דוגמא: כאשר אני פותח צמצם כדי להכניס עוד אור למצלמה, אני חייב להבין את המשמעות של הפעולה על עומק השדה בתמונה (הבנה בסיסית) אבל חשוב מכך, אני חייב לשאול את עצמי את השאלה: האם הצמצם הנבחר הוא זה שמשקף באופן המדויק ביותר את האמירה הצילומית/יצירתית שלי? אם כן, נהדר. אם לא, כדי להכניס אור למצלמה דרך שינוי מהירות או אסא. הדיאלוג הטכני – יצירתי חייב להתקיים כל הזמן ברמת היצירתיות והדיוק האישי של כל צלם ולא ברמה השטחית של פתרון מצב תאורה כזה או אחר.

כפי שניתן להבין התהליך הוא תהליך מורכב המתחיל מגירוי ראשוני, דרך מחקר, בדיקה וקבלת החלטות טכניות, אומנותיות ואישיות המתארות את הלך רוחו של הצלם.

התבוננות מעמיקה תקדם אותנו ליצירת צילום איכותי הטעון במשמעות אישית המאפשר לנו יכולת לחוות את המציאות באופן מוחשי, מעורב ובר השפעה ובעיקר לגלות ולדעת כיצד להתבונן לעומק ולראות את המציאות ב"אור אחר" גם כשהמצלמה לא בידינו...

הערת סיום: בתהליך המתואר חסר השלב הסופי והוא ההדפסה. זהו חלק קריטי בתהליך כולו שלצערי כמעט ולא קורה היום. הרבה מאוד תמונות שאנו רואים על צג המחשב לא היו שורדות הדפסה כיוון שאלה עברו "התעללות" בעריכה. צג המחשב יכול לספוג הכל, הדפסה לא. אם בסופו של תהליך התמונה איננה ראויה להדפסה אז משהו בתהליך התפספס (על כך אולי אקדיש מאמר נפרד).